הגדרות לייזר לזכוכית — CO2 עושה קרח, דיודה צריכה עזרה, UV מנצח

זכוכית היא החומר שהופך את הסדרה הזו על ראשה. בכל החומרים הקודמים CO2 היה המלך והדיודה עשתה כמעט הכול; בזכוכית הדיודה לא עושה כלום בלי עזרה, פייבר לא עושה כלום בכלל, CO2 עושה "קרח" — ו-UV, המכונה הקטנה והאיטית של 5 ואט, נותנת את התוצאה הטובה ביותר. הסיבה היא אחת: זכוכית שקופה לאור נראה ולאינפרא־אדום קרוב, ובולעת רק את הקצוות של הספקטרום.

המדריך הזה, התשיעי בסדרה, עובר על מה שכל מכונה עושה לזכוכית, על הטריק של המגבת הרטובה שמפריד בין חריטה מחוספסת לחריטה לבנה וחלקה, ועל סוגי הזכוכית שנסדקים. הקודמים: נייר, עור, אבן צפחה — שכמו זכוכית, נחרטת ולא נחתכת — ואחרים; ומה מותר להכניס למכונה — במדריך החומרים.

מה הלייזר עושה לזכוכית — ולמה זה לא חריטה

בעץ הלייזר שורף, באקריליק מאדה, באבן מסיר שכבה. בזכוכית, לפחות ב-CO2, הוא סודק. הקרן מחממת נקודה זעירה על פני השטח מהר יותר מכפי שהזכוכית מסוגלת להוליך את החום, השכבה העליונה מתרחבת ומתנפצת לרסיסים מיקרוסקופיים — ומה שנשאר הוא משטח מחוספס שמפזר אור ונראה לבן. זו "חריטת" הזכוכית: לא הסרה של חומר, אלא רשת של סדקים זעירים שנראית כמו כפור.

יש לזה שתי השלכות שקובעות הכול. הראשונה: הסדקים לא עוצרים במקום שרוצים. חום שמצטבר בשטח גדול או בזכוכית עם מתחים פנימיים מתפשט לסדק גדול — וזו הסיבה שזכוכית מסוימת מתפוצצת במכונה. השנייה: איכות החריטה היא איכות הסדקים. סדקים גדולים ולא אחידים נותנים משטח מחוספס שנראה מלוכלך ומרגיש כמו נייר זכוכית; סדקים קטנים ואחידים נותנים לבן חלק ורך. ההבדל ביניהם הוא כמה החום מתפזר — וזה בדיוק מה שהמגבת הרטובה עושה.

ואין חיתוך. באף אחת מחמש המכונות. זכוכית נחתכת בסכין יהלום ובשבירה, במסור עם מים, או בסילון מים — לא בלייזר של סדנה. כל מה שבמדריך הזה הוא סימון פני השטח.

וצבע הזכוכית משנה — לטובה. בקבוק יין ירוק־כהה, בקבוק בירה חום, כוס זכוכית שחורה: כולם בולעים יותר מהקרן מזכוכית שקופה, וגם מראים את הלבן על רקע כהה משלהם. בקבוקי יין הם מהפרויקטים הפשוטים והיפים ביותר ב-CO2 — הניגודיות מובנית, הדופן עבה וסלחנית, והצורה מתאימה למתקן סיבובי. זכוכית צבועה או מודפסת — כוסות עם הדפסה, צנצנות מצופות — היא סיפור אחר: הלייזר מסיר את הציפוי ומגלה שקוף, וזה יכול להיות בדיוק האפקט שרוצים, בתנאי שידוע ממה הציפוי. ציפוי לא ידוע על זכוכית מתנהג כמו כל חומר לא ידוע.

טבלת התאמה — מה כל מכונה מסוגלת לעשות

הטבלה מסבירה את עצמה דרך אורכי הגל. CO2 ב-10,600 ננומטר נבלע במלואו בפני השטח של הזכוכית — לכן הוא מסמן, ולכן הוא מסמן בחום ובסדקים. דיודה ב-450 ננומטר עוברת דרך הזכוכית כמו אור שמש דרך חלון; אין בליעה, אין סימון. פייבר ב-1,064 ננומטר עובר גם הוא — הזכוכית כמעט שקופה לאינפרא־אדום הקרוב. ו-UV ב-355 ננומטר נבלע: זכוכית רגילה סופגת אולטרה־סגול, ולכן UV מסמן אותה ישירות, בלי ציפוי, ובפירוק קר שאינו יוצר את רשת הסדקים החמה של CO2.

ובין 80 ל-150 ואט — הפעם המכונה החזקה בעמדת נחיתות. בזכוכית, פחות אנרגיה לנקודה נותנת סדקים קטנים יותר ולבן חלק יותר; המכונה של 150 ואט צריכה או לרוץ מהר מאוד, או לרדת להספק נמוך שקרוב לסף שבו השפופרת יציבה. מי שעובד ב-150 ואט על זכוכית עובד בעצם ב-80 — הספק בסביבות 50–60% — ומקבל בדיוק את אותה תוצאה, רק בלי היתרון של המהירות. וזה החומר היחיד בסדרה שבו "מכונה חזקה יותר" אינה טיעון בכלל.

איזו זכוכית — ואיזו מתפוצצת

Trotec מנסחת את הכלל בהנחיות הזכוכית שלה במשפט אחד: "זכוכית יצוקה זולה מסתגלת היטב לטכנולוגיית הלייזר" — ואילו כוסות מנופחות ביד או קריסטל עלולות לשאת מתחים פנימיים שגורמים לשברים. הכלל ההפוך מהאינטואיציה: ככל שהכוס יקרה יותר, כך הסיכון גדול יותר.

הזכוכית המחוסמת ראויה להסבר, כי היא נראית כמו כל זכוכית ונמצאת בכל מקום: דלתות מקלחון, שולחנות, מדפים, מגני מסך. חיסום יוצר שכבה חיצונית בלחיצה ופנים במתיחה, וכל סדק שחודר את השכבה החיצונית משחרר את המתח בבת אחת — הלוח מתנפץ לאלפי גרגירים, לעיתים דקות אחרי שהחריטה הסתיימה. זו לא סכנת "תוצאה לא יפה" אלא סכנת זכוכית מתעופפת בתוך המכונה. סימן זיהוי: חותמת קטנה בפינה, או תמונה מקוטבת שמראה כתמים כהים. לוח שמגיע מזגג — לשאול.

עובי, וטמפרטורה. זכוכית דקה — כוס שמפניה, נורה, כלי מעבדה דק — סופגת את החום של החריטה בכל העובי ונסדקת מהר יותר מזכוכית עבה שמפזרת אותו. זה לא אומר לא לחרוט, אלא לחרוט בהספק נמוך יותר ובשטח קטן יותר. ודבר שמפתיע: זכוכית קרה נסדקת. כוס שהוצאה מהמקרר או מארגז שעמד בחוץ בלילה חורפי מקבלת הלם תרמי מהקרן — ההבדל בין הנקודה החמה לסביבה הקרה גדול פי כמה. לתת לזכוכית להגיע לטמפרטורת החדר — שעה על השולחן מספיקה — ובמיוחד לפני חריטה של שטח גדול. ולוחות — לא לחרוט על קצה לוח זכוכית: הקצה הוא המקום שבו סדק שהתחיל אין לו לאן ללכת חוץ מאשר להתפשט.

CO2 — המגבת הרטובה, האוויר הכבוי וה-70% אפור

הגדרות CO2 לזכוכית הן מהפשוטות בסדרה, כי כמעט כל היצרנים נותנים אותה תשובה: הספק מלא, מהירות לפי המכונה, ו-300 DPI. Epilog מפרסמת שורה מפורשת:

הנתונים מטבלת Fusion של Epilog. שימו לב שהמהירות נשארת נמוכה יחסית גם ב-120 ואט — 40 — כי בזכוכית ההספק המלא הוא מה שיוצר את הסדקים, והמהירות רק קובעת כמה. ל-CO2 150W ההמשך הוא מהירות 45–50 בהספק מלא, או — ולרוב עדיף — מהירות 40 בהספק 80%, שנותן סדקים עדינים יותר. ל-CO2 80W: מהירות 32–35.

אבל המספרים הם החלק הקטן. מה שקובע את איכות הלבן הוא פיזור החום, ויש לו ארבעה כלים.

1. המגבת הרטובה. Trotec: "מגבת נייר שהורטבה במים תסייע למנוע מאזור החריטה להפוך מחוספס." שכבה אחת של מגבת נייר רטובה, מהודקת על הזכוכית בלי קפלים ובלי בועות אוויר, והקרן עוברת דרכה. המים סופגים חלק מהחום ומקררים את פני השטח מיד אחרי המעבר, והסדקים יוצאים קטנים ואחידים — לבן חלק במקום מחוספס. Epilog מוסיפה חלופה: "לכסות את הזכוכית בשכבה דקה של סבון כלים." ורבים משלבים: מגבת רטובה עם טיפת סבון.

2. עזר אוויר — כבוי. זה החומר היחיד בסדרה שבו Trotec מנחה במפורש לכבות את האוויר: הזרם מייבש את המגבת לפני שהחריטה מסתיימת, ומגבת יבשה היא כמו בלי מגבת. במכונות שבהן האוויר מגן על העדשה ואי אפשר לכבותו — למינימום, וסרט יישום במקום מגבת: Trotec מציינת גם אותו כדרך למנוע חספוס.

3. 70% אפור במקום שחור. Trotec: להפחית את צבע הגרפיקה "מ-100% שחור לכ-70% אפור", כדי למזער את השפעת החום בשטחים גדולים. Epilog אומרת 80%. המשמעות: הלייזר לא יורה בכל נקודה, אלא בשבעים או שמונים אחוז מהן, והחום שנכנס לזכוכית קטן — בלי שהעין תבחין, כי הלבן ממילא מפוזר. לשטחים מלאים ולתמונות זה כלל, לא טיפ.

4. דיתרינג מסודר. Trotec ממליצה על "Ordered Dithering", ו-Epilog על Jarvis — שני אלגוריתמים שמפזרים את הנקודות במקום להניח אותן ברצף, ומקטינים את החום המקומי. לתמונות, Trotec מוסיפה: מטריצת אפורים של 70% ורזולוציה של 500 DPI ומעלה — גבוה מה-300 של החריטה הרגילה, כי בתמונה הנקודות הבודדות צריכות להיות קטנות.

ושני דברים שלא עושים בזכוכית, בניגוד לכל חומר אחר. לא מוסיפים מעבר שני: בעץ ובאבן מעבר נוסף מעמיק; בזכוכית הוא יורה לתוך משטח שכבר סדוק, מרחיב את הסדקים הקיימים, והלבן החלק הופך למחוספס. מה שלא יצא לבן מספיק במעבר הראשון דורש הגדרה אחרת, לא מעבר נוסף. ולא מפזרים מיקוד: בעץ ובשעם הפיזור מכהה; בזכוכית הוא מרחיב את הנקודה, מגדיל את שטח החום, והסדקים גדלים. המיקוד על פני השטח בדיוק — ובכוס מעוקלת, במתקן הסיבובי, כדי שהמיקוד יישאר שם.

כוסות ובקבוקים — המתקן הסיבובי

רוב מה שחורטים בזכוכית עגול: כוסות, בקבוקים, צנצנות, פחיות. חריטה על משטח מעוקל בלי מתקן סיבובי יוצאת חדה במרכז ומטושטשת בצדדים, כי המיקוד משתנה עם הקימור. Trotec, בדף הזכוכית שלה, מפנה כוסות מעוקלות וכלים עם ידית למתקן הסיבובי (rotary), עם שתי הערות שחוסכות תקלות: הידית צריכה להיות מעל הקרן — אחרת הראש מתנגש בה — והיקף הכוס צריך להיות גדול מאורך הגרפיקה, אחרת הסוף פוגש את ההתחלה.

עם המתקן הסיבובי המגבת הרטובה עדיין עובדת — מהדקים אותה סביב הכוס בכיוון הסיבוב, וסרט נייר בקצה מחזיק אותה. ובכוסות עם דופן דקה במיוחד — שמפניה, יין לבן — הספק מעט נמוך יותר: הדופן מתחממת מהר, והסדקים גדולים.

ולכוסות עם תחתית עבה ופיה צרה — מתקן סיבובי עם גלגלים שמתאימים לקוטר משתנה, או מתקן "צ׳אק" שאוחז בבסיס. במכונת דיודה עם מתקן סיבובי מובנה זה נפוץ; ב-CO2 זה אביזר. אין דרך לחרוט כוס קונית ישר בלי אחד מהם.

דיודה 20W — רק דרך ציפוי

הקרן הכחולה עוברת דרך זכוכית שקופה, וזה לא מגבלת הספק אלא פיזיקה. אבל יש דרך עוקפת, ו-xTool מקדישה לה מדריך: לכסות את הזכוכית במשהו שבולע את הקרן. נייר, צבע שחור, סרט מיסוך כהה, או ספריי סימון ייעודי. הקרן נבלעת בשכבה הכהה, החום עובר לזכוכית שמתחת ויוצר את הסדקים הזעירים — ואחרי החריטה מסירים את הציפוי.

מה מקבלים. סימון אפור־לבן, מחוספס יותר מ-CO2, ופחות אחיד — כי הציפוי אינו אחיד, והחום עובר לזכוכית דרך תיווך. לכיתוב פשוט על צנצנת או על כוס זה עובד ונראה סביר; לתמונה או לפרטים עדינים — לא. הציפויים לפי סדר התוצאה: ספריי סימון ללייזר (הכי אחיד, יקר), צבע טמפרה שחור שנשטף במים (זול, טוב), סרט מיסוך כהה (נוח, סימון חלש יותר), נייר (עובד, לא אחיד).

ההגדרות — מהציפוי, לא מהזכוכית. נקודת ההתחלה היא הגדרת חריטה על החומר שמכסה: הספק בינוני־גבוה, מהירות בינונית, מעבר אחד או שניים. אם הציפוי מוסר והזכוכית מתחתיו חלקה — צריך יותר חום: לאט יותר, לא חזק יותר. ואם הזכוכית נסדקת — הציפוי עבה מדי או ההספק גבוה מדי.

סדר העבודה בדיודה, שלב אחר שלב. לנקות את הזכוכית באלכוהול — שומן מהאצבעות מונע מהציפוי להיאחז אחיד. למרוח את הציפוי בשכבה דקה ואחידה ולתת לו להתייבש לגמרי; צבע רטוב מבעבע תחת הקרן ומשאיר חורים בסימון. למקד על פני הציפוי, לא על הזכוכית. לחרוט במעבר אחד. ואז — לשטוף: טמפרה יורדת במים חמים וספוג, ספריי סימון בדרך כלל במים בלבד, וסרט פשוט נקלף. מה שמתגלה מתחת הוא הסימון, ומה שלא סומן מספיק — לא מתקנים במעבר שני על ציפוי חדש, כי קשה למקם אותו באותה נקודה; עדיף לחזור מההתחלה על כוס אחרת. מסיבה זו, בדיודה על זכוכית, הריבוע הראשון בטבלת הניסיון חשוב יותר מבכל חומר אחר.

ובכל מקרה, במכונה פתוחה מול משטח שמחזיר אור — משקפי מגן לאורך הגל. זכוכית מחזירה חלק מהקרן הכחולה ישירות, יותר מכל חומר מט.

UV 5W — הכלי הנכון, ופייבר שאינו

פייבר — לא. זכוכית שקופה כמעט לחלוטין ל-1,064 ננומטר, ואין בליעה ואין סימון. גם עם ציפוי, התוצאה נחותה מדיודה. פייבר הוא מכונה למתכת, וזכוכית אינה בתחומו.

UV — היחיד שמסמן זכוכית בלי לחמם אותה. ב-355 ננומטר הזכוכית בולעת, והפוטונים שוברים קשרים בשכבה העליונה ישירות. אין סדקים תרמיים, אין חספוס, אין סכנת התפוצצות — ואפשר לחרוט פרטים שאף מכונה אחרת לא נותנת: כיתוב של מילימטרים, קווים דקים, קודים. התוצאה לבנה ועדינה, פחות "קפואה" מ-CO2, ומדויקת יותר ממנה בסדר גודל. UV הוא גם היחיד שיכול לסמן בתוך הזכוכית — למקד מתחת לפני השטח וליצור נקודה פנימית — כמו בקוביות הזכוכית עם התמונות התלת־ממדיות.

המגבלה מוכרת: 5 ואט. כוס עם לוגו — דקות. שטח מלא גדול — לא מעשי. ולמי שחורט זכוכית בכמות — קרלות למסעדה, מארזי מתנה — CO2 עם מגבת רטובה מהיר פי כמה ונראה טוב מספיק ממרחק. UV הוא הכלי לפרט, לתכשיט, ולזכוכית שאסור שתיסדק.

הערה למי שמשווה מכונות: יש משפחה שלישית של לייזרי סימון שאינה בסדרה — ירוק, ב-532 ננומטר — שנמצאת בין הדיודה ל-UV ונבלעת בזכוכית חלקית. היא זולה מ-UV, מסמנת זכוכית ישירות, ופחות עדינה ממנו. מי שמתלבט בין השניים לצורך זכוכית בלבד — ירוק מספיק לכיתוב ולוגו; UV נדרש לפרטים הזעירים ולזכוכית הרגישה. ובשתי המשפחות, "תמונה בתוך קובייה" היא סימון תת־קרקעי: מיקוד מתחת לפני השטח, נקודה אחר נקודה, בתוך גוש הזכוכית — עבודה למכונות ייעודיות, לא למכונת סדנה.

אחרי החריטה — אבק זכוכית, וניגודיות

החריטה משאירה על הזכוכית אבק לבן דק — רסיסי הזכוכית עצמם, ובעצם סיליקה. לא לנשוף עליו ולא לנגב יבש. לשטוף במים זורמים עם מברשת רכה, שמסירה את הרסיסים הרופפים מתוך החריטה; מה שנשאר אחרי השטיפה הוא הלבן האמיתי. ומסכה כשמנקים כמות — אבק סיליקה אינו משהו שנושמים. אחרי הייבוש, לבדוק את החריטה מול אור צד: רסיס שנשאר תקוע נראה כנקודה מבריקה, ומברשת נוספת מסירה אותו. חריטה שנבדקה כך לא תשאיר לקוח עם קוץ זכוכית בשפה.

הניגודיות בזכוכית תלויה במה שמאחוריה. חריטה לבנה על כוס שקופה נראית מצוינת מול יין אדום, ונעלמת כמעט מול קיר לבן. לצילומי מוצר — רקע כהה. ולמי שרוצה שהחריטה תיראה בכל תנאי — מילוי צבע: צבע זכוכית או אקרילי לתוך החריטה, ניגוב עודף מפני השטח החלקים, ואטימה. הסדקים הזעירים אוחזים בצבע כמו סמרטוט, וזה מחזיק שנים. לכוסות שנשטפות במדיח — צבע זכוכית שנאפה בתנור ביתי לפי הוראות היצרן, ולא אקרילי רגיל שיורד אחרי חודש.

ומראה — חורטים מהגב, דרך הציפוי הכסוף, בהספק שמסיר אותו בלי לסדוק את הזכוכית. התוצאה: אזור שקוף בתוך המראה, שאפשר להאיר מאחור. הגדרות של אקריליק מראה בערך, על זכוכית — טבלת ניסיון קטנה בפינה.

ומה שבאמת חורטים בזכוכית. כוסות יין ובירה לחתונות ולאירועים — סדרה של עשרות, בגרפיקה אחת, במתקן סיבובי, עם מגבת — הן הפרויקט שמחזיק סדנאות שלמות. צנצנות ובקבוקים ממותגים לעסקי מזון. פרסים ומגני הוקרה מזכוכית עבה, שבהם החריטה על הגב והתאורה מלפנים. ומראות עם חריטה מהגב שמאירים מאחור — שלטים ומתנות שנראים יקרים בהרבה מהעלות שלהם. המשותף לכולם: זכוכית זולה ואחידה, שטח חריטה מוגבל, ורקע כהה בצילום המוצר.

טבלת ניסיון לזכוכית — על כוס אחת שמוקרבת

בזכוכית הטבלה פשוטה, כי הכלי המרכזי אינו מספר אלא מגבת. ריבועים של 10 מ"מ על כוס או על לוח מהחבילה שעומדים לעבוד איתה:

1. ארבעה ריבועים בהספק מלא ומהירות יורדת, בלי מגבת — הבסיס
2. אותם ארבעה עם מגבת רטובה ואוויר כבוי — ההבדל בחספוס יורגש באצבע
3. אותם ארבעה ב-70% אפור — לראות כמה לבן נשאר כשהחום יורד
4. לשטוף במים ולמשש — הריבוע הנכון הוא הלבן ביותר שחלק למגע
5. לחכות עשר דקות לפני שמחליטים — סדק מאוחר מופיע אחרי שהזכוכית מתקררת
6. לכל סוג זכוכית — טבלה משלו. סודה־ליים, בורוסיליקט וקריסטל אינם אותו חומר

בעיות נפוצות ומה גורם להן

השבבים ראויים להסבר, כי הפתרון האינטואיטיבי — להאיץ — לא עוזר. שבב הוא סדק שגדל מעבר לנקודת הפגיעה והרים פיסת זכוכית שלמה מהקצה. הוא נוצר כשהאנרגיה בנקודה גבוהה מדי, וזה עניין של הספק ולא של מהירות: מהירות גבוהה יותר באותו הספק נותנת פחות נקודות, לא נקודות קטנות יותר. הורדת הספק — או 70% אפור, שהוא הורדת הספק במסווה — מקטינה כל סדק, והקצה יוצא נקי.

מהחנות — רלוונטי לכתבה

לוחות פרספקס (אקרילוח פרספקס (אקריל) צבעוני בגוון פסטל עובי 3 מ”מ – אפרסק פסטל24 ₪ מוצרי שעםגליל שעם טבעי 3 מ”מ – רוחב 100 ס”מ – לפי מטר53.1 ₪ 59 ₪ לוחות פרספקס (אקרילוח פרספקס (אקריל) עם פתיתים מנצנצים במגוון צבעים עובי 3 מ”מ – כחול24 ₪ אבן צפחה שחורהלוח אבן בזלת (צפחה / SLATE) שחורה עגול – קוטר 35 ס”מ49 ₪

← בחזרה למרכז הידעלקטגוריית חיתוך בלייזר

שאלות נפוצות

זכוכית היא החומר שבו המכונה הכי חזקה לא עוזרת והמכונה הכי חלשה מנצחת. מי שיש לו CO2 — מגבת רטובה, אוויר כבוי, 70% אפור, זכוכית זולה, ולעולם לא מחוסמת. מי שיש לו דיודה — ציפוי כהה וציפיות מתונות. ומי שרוצה שזה ייראה מושלם — UV. המדריך הבא בסדרה: הגדרות לייזר למתכת — החומר של הפייבר, ומה ש-CO2 ודיודה עושים עליו עם תרסיס סימון.

אסף צבארי — בעלים של מייקר דיפו. רואה חשבון ומנהל כספים לשעבר שהפך תחביב של שנים לעיסוק מלא, ועוסק בעצמו בהזמנות, בפניות ובמציאת הפתרונות ללקוחות החנות.